״הספר הזה, השני, מתקף את היותה של אורית קלופשטוק משוררת תמטית,  ...  ספר כמבנה אדריכלי,  היכל לנושא מרכזי שבו היא מבקשת לגעת.  זוהי כמובן עבודה שאפתנית ומאומצת יותר,  ושכרה בצדה.

 

גם המחאה החברתית שבה ומתאשרת בספר זה כמאפיין מהותי בשירים,  כשהפעם החיצים מופנים אל הנושא העדתי ובפרט אל פרשת חטיפת ילדי תימן.

... החידוש בעיניי הוא של הפן הרוחני וכן של הפן הנשי בשירים. הספר נדרש אל התורה ודורש אותה ׳על הסדר׳, פרשה פרשה והלקח שלה, מנקודת מבט נשית מאוד.

המשוררת נענית להוגות הפמיניסטיות הגדולות, דוגמת הלן סיקסו, שקראו לייצר שפה נשית, לכתוב את הגוף, לכתוב בחלב ובדם, לכתוב ריתמי ולא לינארי: ״וּכְשֶׁרָצִיתִי לְהִוָּלֵד שׁוּב/  חָזַרְתִּי לְאִמִּי/  יִלַּדְתִּי אוֹתָהּ/ וְנוֹלַדְתִּי.״ ... היא גם נענית לפמיניסטיות האמריקאיות שקראו לגניבת הלשון, לניכוס שפת האב הגברית, וכך היא קוראת אל ״אֱלוֹהַּאִמָּא הַגְּדוֹלָה מֵהַחֲלוֹמוֹת״ (עמ׳ 150), ומכריזה כנגד מצב האשה בעולם (עמ׳ 146): ״כִּי תֵּצְאִי לְמִלְחָמָה״. 

באופן אישי, הפן הרוחני שבא לידי ביטוי בספר הוא הקרוב ביותר ללבי, והוא גם המשמעותי ביותר בעיניי בהיותו משלים חוסר עמוק בכר השירה העברית העכשווית, שאפילו אינה יודעת עד כמה היא צמאה לרוח...״ 

​

ד״ר סיון הר-שפי, משוררת וחוקרת שירה. פורסם בעיתון 77