אני מתכופפת אל מתחת לקו העוני, רואה לו את התחתונים / אורית קלופשטוק

 

מתוך, הַמּוּסָךְ מוסף לספרות | 17.06.20

 

 

נחמה

פָּנִיתִי לַפְּרוֹיֵקְט לְמִגּוּר הָעֹנִי.
בִּקַּשְׁתִּי תּוֹתָבוֹת לְנֶחָמָה.
תּוֹתָבוֹת הֵן נֶשֶׁק יָעִיל
לְמִגּוּר הָעֹנִי
מִפָּנִים שֶׁל אִשָּׁה.

הַבַּקָּשָׁה אֻשְּׁרָה.
נֶחָמָה חָזְרָה עִם חִיּוּךְ,
הָעֹנִי נִבַּט מֵעֵינֶיהָ.

זה לא שיר נחמה. זה לא שיר על הפנים של נחמה. זהו שיר על פני העוני. על חסרי השיניים כולם. זהו שיר מלחמה. בעוני.

אני לוחמת עוני חבולה.

למעלה מעשרים שנה אני אחת מלוחמי העוני בישראל ולא פחדתי להביט לו בעיניים. להריח את הפחד, לטעום את הרעב, למשש את הכאב, לשמוע את הזעקה. אך גם כשהצלחתי בקרב אחד וגם כשהרכבתי תותבות לפצועי העוני שלנו, הפסדתי במערכה הגדולה. הפסדנו כולנו. שיקמנו שכונות, שיפצנו כבישים, צבענו בניינים בצבעים רכים, אך העוני המשיך להישיר אלינו מבט מבעד לחלונות.

אבל אני איני ענייה. איני ענייה כלל. אז מה ענייני בעוני?

אבא שלי. אבי גדל בשכונת עוני, אך זכה להיות הילד המחונן בשכונה. כילדון צעיר הוא לימד קטנים בני שש קרוא וכתוב תמורת גרוש וחצי. בערבו של יום היה מוסר לידיה המיובלות של אמו את שכרו ומטבע אחד היה שומר לעצמו, לשמן עששית כדי שיוכל ללמוד בלילות בחדר האחד שחלק עם ששת אחיו. אלה היו שנות הצנע, כולם היו עניים, כך אמר לי, אבל הוא תמיד ידע שמעבר לשכונה יש אנשים שנוסעים על גלגלים, יש אנשים שלובשים חליפות.

הספרים הצילו אותו. המערכת זיהתה אותו. הוא נשלח לירושלים לאוניברסיטה העברית כתלמיד מצטיין ובכל שנה שמר על ההצטיינות כדי לקבל מלגת לימודים מלאה לשנה הבאה. סטיפנדיה. למחייתו עבד בגינון ברחבי האוניברסיטה. חבריו לספסל הלימודים לא זיהו אותו במדי הגנן. הוא נשבע לעצמו שהילדים שייוולדו לו לא יחוו את הבושה והלחץ ההוא.

הוא עמד בשבועתו. אבא שלי. אבל יחד עם מטבעות הכסף שפיזר עליי בנדיבותו כל חייו, חלחל אליי הפחד שלו.

שלא תדעי מחסור.

כשהצעתי לו את דמי השמרטפות שהרווחתי כדי שאשלם חלק מלימודי התואר שלי בפסיכולוגיה הוא סירב לקבלם. הוא כעס כשרציתי לצאת לעבוד כסטודנטית כדי להשתתף במימון. הוא כעס גם כשעשיתי הסבה לעבודה סוציאלית. אל תתקרבי לעולם הזה, אמר לי, זה עולם קשה. וכשהתאהבתי בעבודה סוציאלית, אמרתי לו, אבא, אלה החיים האמיתיים, לזה נוצר עולם הטיפול. הוא ישב במטבח, ראשו בין ידיו על השולחן, ואמר, כמה ניסיתי להרחיק אותך מזה, תזכרי שאני הזהרתי אותך.

הלכתי אל המערכה הזו בעיניים פקוחות לרווחה. נמשכת כמו מגנט אל העזובה, אל האין.

פגשתי עוני מתחת לבית, מעבר לכביש, מבעד לחלון. נדהמתי למצוא אותו קרוב כל כך, איך לא ראיתיו קודם.

פגשתי אותו בבתים, בחצרות, במשרדים. למדתי לזהות אותו במילה, במבט, בעורף, בכתף, בתנועת כף היד. במלבוש, בחוסר המלבוש. כבשתי אותו בכפות רגליי במעלה מדרגות האין־סוף עד הדלת הקלופה ללא שם. העוני נכח בציוד החסר, נכח באגרנות.

עוני זה כשאין לך עתיד, רק הרגע הבא. עוני זה לא להביט למעלה, זה להביט בחשש לצדדים. זה תינוק שאין לו אמון בעולם, זה הילדה שלא תצטרף לטיול השנתי, זה עיני הנער המקנאות, עיני הנערה הבוערת, זה אגרוף הזעם של הגבר, האישה חסרת הסיכוי, חסרת ההזדמנות, שתיקת הזקנים. עוני זה הבושה והתסיסה, זה כרסום הדאגה וצער הייאוש. עוני זה דיכוי.

.

עזר

עָזָר הֵטִיחַ אֶת אַרְגַּז הַחַג שֶׁלּוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן.
מִיץ עֲנָבִים לְקִדּוּשׁ נִשְׁפַּךְ אָדֹם עַל הָרִצְפָּה,
נִתַּז עַל הַקִּירוֹת.
טֶבַח חֲבִילוֹת הַחַג בְּלִֹשְכַּת הָרְוָחָה.

כָּל הָעוֹבְדוֹת הַסּוֹצְיָאלִיוֹת זוֹנוֹת, צָעַק,
אֲבָל הִסְתַּכֵּל עָלַי.
הָיִיתִי רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁל עָזָר,
אוֹכֶלֶת חִנָּם.

אֲנִי מִתְכּוֹפֶפֶת אֶל מִתַּחַת לְקָו הָעֹנִי,
רוֹאָה לוֹ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים,
אִשָּׁה חוֹלָה, יְלָדִים רְעֵבִים,
חַג זוֹ מִלָּה מַפְחִידָה.

..

להיות עני זה להיתקל בעיניים מאשימות, שיפוטיות, תלושות.
אני מתכופפת אל מתחת לקו העוני, רואה לו את התחתונים. וקוראת שיבואו כולם. שיתכופפו כולם. שיראו כולם.

.

תלושים

אַל תִּתְּנִי לָהֶם הַרְבֵּה תְּלוּשִׁים.
הָעוּגָה קְטַנָּה.
אַתְּ גּוֹרֶמֶת לָהֶם לָבוֹא לְפֹה יוֹתֵר,
אַתְּ הַזְּקֵנָה שֶׁל חֲתוּלֵי הָרְחוֹב.
תְּנִי לָהֶם חַכָּה, לֹא דָּגִים.

נָסַעְתִּי לִטְבֶרְיָה.
הִבַּטְתִּי בַּדַּיָּגִים הַחֲסוֹנִים, צְרוּבֵי הַשֶּׁמֶש.
שָׁאַלְתִּי, אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת דַּיָּג?
הָא, עָנָה לִי אֶחָד,
לֹא כֻּלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת דַּיָּגִים.

.

אבא שלי קיבל חכה. הוא היה ילד מחונן וחרוץ. הוא הצליח ללמוד לדוג. לא כולם יכולים. נשלחנו אל המערכה עם מעט מדי חכות ובלי דגים.

משבר הקורונה חשף כמה המערכות הציבוריות רזות ועניות. אני עובדת במערכת הרווחה משנות התשעים. והמערכת הולכת ומצטמצמת בצורה שיטתית – מקוצצת בצורה אכזרית, אין לי מילה חלופית לזה. מחלקות רווחה נאלצות להישען על תרומות וחסדים למען המטופלים שלהן. ״שנוררתי״ תרומות. רהיטים, ביגוד, מזון. משרד הרווחה עבר מזמן מתחת לקו האדום. מה זה אומר על מצבה של אוכלוסיית העוני בישראל? ומה זה אומר על אוכלוסיית העוני בתקופת מגפה? ומה זה אומר על אוכלוסיית העוני שלאחר המגפה?

אני חוששת שכשהמגפה תחלוף והמשק ילקק את הפצעים, אזי החוליה החלשה תהיה הראשונה שתיפגע – ותוכרע. את הקיצוצים ישיתו שוב וביתר שאת על מערכת הרווחה – על הטיפולים, המטפלים והמטופלים.

לכן, דווקא עכשיו חשוב יותר לזעוק את הזעקה הזאת. אבי צדק. זה עולם קשה. אולי יהיה קשה פחות לו יזעק השבע את זעקתו של הרעב.

©   כל הזכויות שמורות לאורית קלופשטוק. אין להעתיק או לצלם ללא רשות בכתב 

  • Facebook

בקרו אותי בפייסבוק